בוקר יום חמישי אביבי. נפגשנו ב – 05:45 ונסענו ליערות הכרמל.
כשהגענו ליעדנו, חנינו בצד הדרך, יצאנו מהרכבים, ולאחר כמה אומים התחלנו להכנס פנימה.
הטבע קיבל אותנו במיטבו. פסענו בדממה על האדמה הלחה בתוך המרחבים הפורחים של תחילת האביב, והשמש שיגרה אלינו אור קסום ורך.
לאחר זמן מה, הבחנתי שכולם הולכים בשורה חוץ ממני. הליכה בתלם כנראה אינה בשבילי.
שני רוכבי אופניים חצו את דרכנו. אחד מהם קרא לעברנו, "תחייכו, יום יפה היום, למה אתם לא מחייכים?" הוא לא קרא אותנו נכון. הוא לא ראה שאנחנו מחייכים מבפנים.
הלוואי שהוא היה מבין. אולי, רק אולי, השאלה שהוא זרק לחלל האוויר תחזור אליו ותצית משהו.

הגענו לעץ. עצים רבים מסביב נשרפו, אבל הוא שרד, כולו מוקף בדשא רענן ופרחים על האדמה שרק לפני חודשים ספורים הכילה אש.
פרשנו את המזרונים. זה היה מוזר לשים את המזרון במקום כזה. ניהלתי משא ומתן עם השיפוע של האדמה ועם האבנים כדי למצוא את המיקום האופטימלי.
התייצבנו כשפנינו מול השמש. הוכיתי בהלם כשקרני השמש נגעו במצחי. הן הגיעו אלי בעוצמה מלטפת ומהפנטת. השמש אישרה את נוכחותי בממלכה שלה.
הצטרפתי לברכת השמש הדוממת והתמידית של הטבע שמסביבי.

ביצוע ברכת השמש במקום כזה הוא חוויה אחרת. יכולתי להרגיש את המרקם של האדמה ושל האבנים מבעד למזרון. כמעט הצטערתי על שהבאתי אותו. בזמנים מסויימים הדשא היה קרוב כל כך לפני, שכמעט נגע בהם. האוויר היה רווי מתיקות וכמעט טהור מכדי להכיל.
חלקים מסויימים הפתיעו בקלות הביצוע שלהם, אחרים התגלו כבעייתיים יותר. אבל ככל שחלפו המחזורים, המכשולים נעלמו. רק ההתרגשות עמדה בדרכי. איבדתי את הספירה. עצרתי כאשר כולם הפסיקו. אני חושבת שעשיתי יותר מ – 12 מחזורים.
הרפיתי בעמידה, מתמסרת שוב לקרני השמש המופלאות הללו.
עברתי להרפיה בשכיבה. היה לי חם, ואז קר, אבל לא רציתי לקום כדי להתכסות. כל שניה היתה חשובה. שאפתי ושאבתי את האוויר ואת השמש, את הריח המתוק של האדמה והפרחים פנימה, לנסות להטמיע ולשמר אותו.
ואז נזכרתי שצריך להרפות.
להרפות את כל זה? איזה בזבוז.

התבוננתי בשמים. הם לא היו לגמרי כחולים. רק הרקע היה כחול וצבעים רבים ריצדו עליו.
קצות העלים שבעץ שמעלי צפו באור השמש בירוק בוהק שעבר דרכם והעניק להם את הזוהר האופייני להם.

מדיטציה במקום כזה... נפלא שצריך להתמקד בנשימה! כל אחת יותר מתוקה מקודמתה. לא רציתי שזה יגמר. רק אל תקחו לי את הנשימות! למזלי, המדיטציה לא הסתיימה בבת אחת. נשאר זמן חסד להמשיך ולנשום בשקט.

הם התחילו לשיר משהו שלא הכרתי. הקשבתי להם.כשהרגשתי שקלטתי מספיק, הצטרפתי. כאן נכונה לי הפתעה. עם הצליל הראשון, הכה בי ברק קטן וחמים ישירות בלב! מהי ההרגשה המוזרה הזאת?

משסיימנו לשיר, שגיא הכריז שצריך ללכת. יש לו רעיונות משונים לפעמים.
חזרנו בעודנו שותים את התה המפורסם שלו.

אי אפשר לדעת מראש יקרה בחוויות כאלה ואיך נרגיש בסיומן.
ישנו אוסף שגור של מלים שנהוג לתאר באמצעותן את השפעת ההתנסויות מהסוג הזה, כגון שמחה, הרמוניה, שלווה וכיו"ב, וכמובן "המלך" – אושר. בעיני מושגים אלה הם מעט שחוקים וריקים מתוכן בגלל מהותו של המושג המנוגדת לזו של החוויה. אפשר לשים לב לשורש של "מושג" שבא מלשון "להשיג", לעומת "חוויה" שבאה מלשון "לחיות". המלים לעולם לא יוכלו להשיג או להגדיר את אופי חוויית החיים ואת עוצמתה. לכן יש לדעתי להמעיט באמירת המושגים הללו כדי למנוע מסגור, מיתוג, וכתוצאה מכך עיוות ואף זילות של החוויה.

ההרגשה שנשארה איתי היתה חדשה, בגוון שלא הכרתי. האנרגיה שמילאה אותי אינה מיועדת לבזבוז שבהחצנה. היא שקטה, עדינה ופנימית, זורמת ותנועתית.
פינה אפלה נוספת בתודעה שלי הוארה, ושילחה את ההרגשה הזאת כתוצר לוואי. היא שטפה אותי וצבעה את הנסיעה דרך עומסי התנועה וצפירות הנהגים שלא מכירים דרך אחרת, בצבע השמש.
נהגתי עם חלונות פתוחים, כשהשדות לצדי כביש 75 מקבלים את פני בשיא פריחתם.

סגלית