
השנים המוקדמות
קוּפּוּסְוֳואמִי היה שמו, הוא נולד ב 8 לספטמבר 1887 בפַּטָאמָאדָאי, ליד טִירוּנֵלְבֶלִי טמיל נאדו בדרום הודו. סוומי שִיבָנַנְדַה העתידי נולד למשפחה של אנשים קדושים. אביו וֵונְגוּ לִיֶר, היה נשמה גדולה שהיה ספוג בחדוות הקשר המתמיד עם האל. דבקות וטוב זרמו מאב לבן. בכל בקר הילד הקטן, קוּפּוּ, היה הולך לגן ומלקט פרחים ועלים לעבודת האל של אביו. קוּפּוּ היה מאזין בתשומת לב רבה לדקלומיו הוודִיים וקריאת הכתבים של וֵונְגוּ לִיֶר, והיה מצטרף להוריו לתפילותיהם ולקִירְטַן.
מילדות פיתח קוּפּוּסְוֳואמִי נטיות בלתי אנוכיות. אם אימו הביאה לו עוגה או ממתקים, הוא היה מיד רץ לחפש חברים כדי לחלוק איתם את המעדן. הוא שמח בנתינה. הוא חילק סְנַקס למשרתים, לכלבים ולחתולים, לפרות ולדרורים. קוּפּוּסְוֳואמִי אסף קבצנים הכניס אותם הביתה והאכיל אותם. אבל העונג הגדול ביותר שלו כילד היה לשרת סָאדְהוּ (שואפים רוחניים) וסָאנִיָיאסִים (נזירים).
בנערותו, קוּפּוּסְוֳואמִי נהנה מתרגול התעמלות. הוא היה משכים קום עוד לפני הוריו וחומק לאימון הגופני שלו.
"עלי להודות", אמר פעם, במצמוץ היזכרות בעיניו, "פעמים רבות הייתי משתמש בכרית ומכסה אותה יפה על מיטתי בשמיכה, נותן מראה תמים של ילד טוב שישן עמוקות".
חינוך
קוּפּוּסְוֳואמִי השלים את לימודיו הכלליים בגיל העשרה. כאשר עבר את המבחנים ב 1905, התקבל לבית הספר לרפואה טנג'ר, בו למד כאחוז טירוף. הוא ניצל את שעות הפנאי שלו ללימוד ספרי רפואה בכל תחום. אחרי שנתיים של לימודי רפואה היה לו הידע של תלמיד שנה חמישית. בעקבות זאת, ניתנה לו גישה חופשית לחדר הניתוחים והדיסקציה כבר בשנה הראשונה. פרופסורים, הבחינו בפיקחותו, ראו שהוא חרוץ ומבטיח, לקחו אותו תחת חסותם ושילבו אותו כעוזר. קוּפּוּסְוֳואמִי ניצל את הפריבילגיה בשקדנות לשם צבירת ידע רפואי בניתוח. הוא תמיד החזיק בכיסו פנקס ועט כדי לרשום פרטים על ניסויים ומחשבות שימושיות.
עיתונאי
כּשקוּפּוּסְוֳואמִי היה במחצית קריירת הרפואה שלו, אביו נפטר ואימו חלתה. משפחתו הגיעה למצב קשה. כדי לתמוך בעצמו, דר' קוּפּוּסְוֳואמִי יסד עיתון רפואי שנקרא "אמברוסיה". הוא שירת כעורך והתחיל לממן את העיתון. המהדורה הראשונה הופיעה ב 1909 כירחון בן 32 עמודים.
קוּפּוּסְוֳואמִי כתב בעצמו מאמרים רבים. הוא קיבל מאמרים על האיורוודה העתיקה מרופאים איורוודיים. למרות שהירחון היה באנגלית הוא הקצה מספר עמודים מתוכו למאמרים בשפה הטמילית.
באמצעות הירחון קוּפּוּסְוֳואמִי חתר להגביר את המודעות בנושאי היגיינה אישית ובריאות הציבור. במקום מרשמים רפואיים הוא שם דגש על בניית הבריאות ומניעת מחלות. בריאות, היגיינה, ודיאטה קיבלו שימת לב מיוחדת. הקוראים הרגישו נגיעה רוחנית משמעותית בדפיו של "אמברוסיה". המגזין עלה בפופולאריות שלו, ההכנסות נשארו נמוכות, אבל קוּפּוּסְוֳואמִי היה מסוגל לתת כסף לאימו המבוגרת פרווטי אמאל. היה קשה להחזיק את הירחון. ידיעת קרוא וכתוב היתה נמוכה, הקוראים היו מעטים ולא היו מפרסמים רבים. אפילו עמוד שלם ב"אמברוסיה" הכניס רק 3 רופיות. לקוּפּוּסְוֳואמִי לא היתה עזרה. הוא בעצמו היה העורך, המנהל והמפיץ. הירחון פעל במשך ארבע שנים.
ב 1913, הוצעה לדר' קוּפּוּסְוֳואמִי הזדמנות לשירות. אלפי עובדים במטעי הגומי במלזיה חיו בתנאים רעים ויחס רפואי דל. דר' קוּפּוּסְוֳואמִי החליט לחצות ימים ולשרת את הנזקקים.
במסיבת פרידה אמר הרופא הצעיר: "ספרים וידע לא ייקחו אותנו רחוק. למדתי אנטומיה, ניתחתי את הגוף האנושי, אך לא מצאתי את האטמן (העצמי) בפנים (בתוך הגוף)!"
"את האטמן ניתן לראות רק כאשר האגו נהרס" העיר לפתע חבר.
"אמת" הסכים קופוסוומי, "ושירות בלתי אנוכי הוא הנשק האפקטיבי ביותר כדי להקטין את האגו. כל יום עלי לעשות איזושהי פעילות נדיבה (קרמה יוגה). בד בבד עלי לחשוב על אלוהים עם לב נכסף."
דוקטור במלזיה
בהגיעו למלזיה, דר' קופוסוואמי פגש את מנהל האזור, בו היה בית-חולים משלו. הוא שאל את הדוקטור הצעיר "אתה מסוגל לנהל את כל בית-החולים לבד בעצמך?" והתשובה לא אחרה לבוא "בהחלט, אני מסוגל לנהל שלשה בתי חולים." הוא מונה מיידית לבית-החולים סֶנָאוָונְג. דר' קופוסוואמי היה שיטתי, יסודי ומדעי. הוא דרש מעוזריו לשמור על המקום נקי, מכיוון שניקיון היה התרופה הגדולה ביותר שבית החולים יכול היה להציע. גיליונות היסטוריה רפואית, רישום חום, כרטיסי קבלת חולים, ומסמכים אחרים נשמרו מעודכנים ושלמים.
לדוקטור קופוסוואמי היה גם תרגול אישי. היו רופאים רבים במלזיה אך מעטים מהם היו אמפטיים למטופלים. בדרך כלל הם רצו אחרי מטופלים עשירים. דוקטור קופוסוואמי חיפש אחרי החולים העניים שהזדקקותם לשרותו היתה רבה. רופאים אחרים גבו עמלות על ייעוץ בלבד. דוקטור קופוסוואמי נתן שקיק כסף למטופליו לכיסוי הוצאותיהם המיידיות בשחרורם מבית החולים.
הוא שימח את מטופליו עם חוש ההומור שלו ועודד אותם כדי להרים את רוחם. באחת, החולים חשו הקלה גדולה. בחברתו הבטוחה של הרופא האוהב, נצנוץ מבטו הרחום, מילותיו המתוקות, כנות קולו, הטון הרך, שימת הלב הממוקדת איתה דיבר עם האדם הסובל השכיחו ממנו את דאגותיו.
דוקטור קופוסוואמי תמיד התפלל בשָרְתוֹ מטופלים. כל שישי הוא כינס תפילה משותפת בבית חולים, בסופה חילק פְּרַסָד (מזון מבורך). לאחר מכן סייר במחלקה, עצר ליד מיטותיהם של החולים שלא יכלו להשתתף בתפילה והכניס לפיהם מנת פרסד קטנה.
דוקטור קופוסוואמי חיכה בסבלנות בחדרו של החולה המיוסר חסר האונים במשך הלילה ועזב את החדר רק כשחלה הקלה בסבלו. חייו במלזיה היו מרוממים ומעוררי השראה. במתן צדקה הוא היה כמו קָרְנַה מימי קדם. הוא היה כמו עץ בָּנְיָאן שנותן מחסה לכל, לעולם לא סירב לאלו שבאו לקבל עזרה מכל סוג שהוא.
נטיות רוחניות ואינטואיציה החלו להתפתח אט אט ברופא הצעיר. הוא חיפש את חברתם של סניאסים סדהוס (פרושים) והחל ללמוד ספרות רוחנית. המדפים שלו התמלאו בספרים פילוסופיים ומגוון נושאים נוספים. הוא היה זולל ספרים והיה יושב עד מאוחר בקריאתם. אהבתו לסניאסים וליוגים הייתה רבה. כשעבר לידו סניאסין, היה ממהר אליו עם מתנות יקרות. פעמים רבות היה נמצא איתם מספר ימים ואז שולח אותם ליעדם בכבוד, רוכש להם כרטיס במחלקה הראשונה ברכבת. שפע צדקה, אמפטיה, רחמים ושרות לעניים היו סגולותיו הבולטות שעזרו לצמיחתו הרוחנית ותמכו בחייו הרוחניים.
וִיתוּר
שרות האנושות, לימוד ספרות רוחנית, התרועעות עם נשמות קדושות ותרגולים דבקותיים בבית – כל אלו הביאו לשינוי הדרגתי במבטו של הדוקטור על החיים. הם טיהרו את ליבו והפנו את הכרתו פנימה. קופוסוואמי הפך ליותר מופנם. הוא כתב בזמנו: "האם אין משימה נעלה יותר בחיים מאשר השגרה היומית של חובות ציבוריים, אכילה ושתייה? האם אין צורה גבוהה יותר של שמחה נצחית מאשר התענוגות החולפים והאשליתיים? כמה לא ודאיים החיים כאן. כמה לא בטוח הקיום בכדור הארץ – סוגים שונים של מחלות, חרדות, דאגות, פחדים ואכזבות. עולם השמות והצורות משתנה בהתמדה, הזמן בורח. כל התקוות לאושר בעולם הזה מסתיימות בכאב, אכזבה וצער."
בכל מקום סביבו מצא הדוקטור אנשים סובלים, פיזית או מנטלית. ליבו דימם למראה העניים, החולים והסובלים. הטרגדיה האנושית קרעה את ליבו של הדוקטור.
בבית החולים, דוקטור קופוסוואמי היה צריך להלחם בכאב האנושי. למרות שריפא כמה, רבים מתו מול עיניו. המוות נשאר תעלומה עבורו.
בנקודה קריטית זו בחייו, הגיע אליו סניאסין נודד. הסנייסי נשאר איתו למספר ימים וחלה, רק בכדי להיות מטופל ולחזור להיות בריא על ידי הדוקטור. הסנייסי נשבה על ידי הטיפול האוהב והמסור, והציג לפני קופוסוואמי מספר ספרים חשובים. אחד מהם היה "ג'יוה-ברהמה איקייה וודנטה רהסיים" של סוואמי קודדאפה סטצ'ידאננדה. זה היה השיעור הראשון של קופוסוואמי בוודנטה והאספקט החיובי של החיים על פני האדמה. המטרה האמיתית של החיים האנושיים התגלתה.
קופוסואמי פיתח רצון נלהב ללכת בדרך החכמה ולשחרר את ממלכת האלמוות. רצון זה גדל בעוצמתו עד 1923, הניצוץ הרוחני שקופוסוואמי פיתח התמזג והתפרץ ללהבה בוערת. כשהאור היכה בו, תשוקות ארציות נטשו אותו. ציביליזציה חומרית היתה חסרת און ודחתה אותו. הוא דחה בבוז עושר, מעמד, כותרות, סטטוס ואת העולם שלא יכול היה להציע פתרון סופי לסבל. הוא הגיע לשלב בו הפסיק לבצע את חובותיו בבית החולים. הוא עזב את עבודתו, השאיר את רכושו ועזב את הגדה של מלייזיה.
עם אלוהים כמדריכו, אינו נושא שום חזקה, החל הדוקטור לשעבר את חיי הפאריווראג'אקה (נדודי פרישות) שלו. הוא נדד מכפר לכפר.
לקופוסוואמי לא היה שום ניסיון בקבצנות. הוא זה שתמיד נתן, ולא בקלות ידע לבקש. הוא היה מגיע לבית בכפר, בשקט ניגש לאדם ולוחש באוזנו, "אני ברהמין מדרסי. אני רעב. היכול אתה לתת לי מזון?" אלו שניגש אליהם באופן זה היו מופתעים, מכיוון שהארשת האצילית שלו הסגירה את מעמדו.
לפעמים מארחים היו משרתים אותו בביתם עם אוכל טוב. אחרי שאכל, קופוסוואמי היה משתחווה למארחיו ומתפלל שאלוהים יברך אותם ואז ממשיך בדרכו. הוא לא היה מבקר את אותו בית שוב. לפעמים משפחה חסודה הייתה מבקשת ממנו להשאר עוד, אך קופוסוואמי היה מחליק החוצה לכפר הבא מפחד שהוא יהווה נטל על האנשים הטובים.
גלוח ראש, יחף וצנוע בלבושו המשיכך בנדודיו. היו זמנים בהם היה עליו ללכת ללא מזון מיילים אחרי מיילים מעייפים. כשהיה נתקף רעב היה אוכל תאני פרא ופירות אמלקה שנפלו לצדי הדרך. לעיתים קרובות ישן על הרצפה תחת עצים אלה.
חיי הפאריווראג'אקה עזרו לקופוסוואמי לפתח כח סיבולת, ראייה שווה, ושלווה מול הנאה וכאב.
לימוד אוניברסלי
סוואמיג'י הבין שדרך השפה האנגלית הוא יוכל להגיע למקסימום אנשים ברחבי העולם. הוא חשב, דיבר, כתב ושר באנגלית. (לא רק המערביים קיבלו מכך תועלת, אלא גם הנוער המודרני המקומי אשר איבד קשר עם התרבות והמסורת ברצון לחקות את התרבות המערבית. בקריאת הספרים של שיבננדה, הם עוררו מחדש את המורשת הרוחנית). ההכרה הרציונאלית והשואלת אצל המערביים ואצל ההודים הנוטים מערבה, נענתה ע"י סוואמיג'י אשר התאים את גישתו בדיוק לרמתו של כל אדם שפגש. גם ישו (ישוע) וגם קרישנה קיבלו המון כבוד באשרם של שיבננדה. בחג המולד, אירופיים התבקשו על ידי שיבננדה לציין את אירוע הולדתו ישו. שיטה נוספת שאומצה ע"י שיבננדה הייתה לקיים את "שבוע הסדהנה". בזמן החגים המזרחיים וחג המולד הוא קיבץ באשרם שואפים מכל רחבי המדינה כדי לעבור אימון אינטנסיבי בטכניקות יוגיות שונות. הועלתה תוכנית לסדהנה – שכללה ג'פה, מדיטציה, ליקיטה ג'פה (כתיבה של מנטרה), אסנות יוגיות, שתיקה, שירות בלתי אנוכי (קרמה יוגה). הרצאות של שיבננדה ותלמידיו אורגנו בכדי לתת רקע תאורטי טוב ולתמוך ברוח לאורך שבוע האימון. המשתתפים חזרו מרישיקש הרבה יותר עשירים לעומת שבאו.
תרגול – סדהנה
סוואמי שיבננדה התמקם ברישיקש ליד לַקְשְמָן ג'וּלָה – לגדות נהר הגנגס. בהיותו סניאסין, הוא רצה להמנע מפעילות רגילה אך ראה שאינו מסוגל להתנגד לפיתוי ללכת ולעזור לחכמים מהשכונה במיטת חוֹלְיָים. רוח השירות בערה בו יותר מתמיד. בהולכו לאורך הלַקְשְמָן ג'וּלָה, שיבננדה ראה שואפים רוחניים רבים סובלים מקור ומתת תזונה, לעיתים קרובות עם התקפי דיזנטריה וחום. שיבננדה לא סבל לראות את מצוקתם של אנשים קדושים אלו, אך לא היה לו כסף לתרופות ורפואה בשבילם.
מחשבה הבזיקה בהכרתו שכסף כשלעצמו הוא לא דבר רע. הוא יכל להיות למטרה טובה כמו גם רעה. הוא נזכר בחסכונות שהיו לו בחברת הביטוח. חבר עורך דין עזר לו לשחרר 5000 רוּפּי, אותם הכניס לחשבון בבנק הדואר עם החלטה לא לגעת בכסף למטרותיו האישיות. כך מצויד, החל סוואמי שיבננדה ללכת לבקתותיהם של מָהַטְמָאס (קדושים). אוכל ותרופות לא היו הכל, הוא גם נתן מילה טובה, עידוד והתזה נעימה של הומור. בלי להוציא הגה, סוואמי שיבננדה היה לוקח את בגדיו המלוכלכים של החולה, והם היו חוזרים יבשים, נקיים ומקופלים תוך כמה שעות חזרה. הוא לא היה משאיר את המקום בלי לשטוף את הרצפה ולמלא את הקדירה.
אחד השכנים, סוואמי קָלִיקַנַנְדה צפה בעניין בפעולתו של הרופא הצעיר ממלזיה משרת את הסָדְהוּס. "אל להזדמנות זו ללכת לאיבוד" חשב. הוא פנה לסוואמי שיבננדה בהצעה לנהל מרפאה התנדבותית. מרפאת שִׁיבַשְרָם הוקמה. בחדר קטן צפונית לגשר לָקְשְמַנְג'וּלַה, התמקמה המרפאה בכניסה לשביל ששימש עולי רגל בדרכם למקדשים קֶדַרְנָת ובַּדְרִינָתְ. היה זה מיקום מיוחד כדי להשיג את הכמות הגדולה ביותר של עולי רגל, סדהוס ואנשים מהכפרים הקרובים.
ערב אחד, עולה רגל לבַּדְרִינָתְ הגיע לראות אותו. מאוחר יותר התברר לו שיכל לתת לו תרופה שונה טובה יותר למצבו. מחשבה מילאה את ליבו שהוא לא עשה כמיטב יכולתו. מוקדם בבקר למחרת אפילו לפני הזריחה, הוא לקח את התרופה והתחיל בעלייה יציבה מעלה כדי להשיג את עולה הרגל. כשהגיע לנקודת העצירה הבאה, הוא גילה שהוא כבר יצא לדרכו מוקדם. עשוי לבלי חת סוואמי שיבננדה המשיך הלאה ועלה עד שהוא השיג את האיש ונתן לו את התרופה.
האינטרס העקבי שלו היה למלא את כל היום בפעילות טובה. שרות היה המוטו שלו. "תמיד חפש את ההזדמנות לשרת; אף פעם אל תפספס הזדמנות. אתה חייב להיות ערני וכנה כדי לתפוס מיד כל אפשרות הנקרית בדרכך. חייבים ליצור הזדמנויות בכדי לעשות משהו עבור האחר. אל תחכה להזדמנות אלא צור את האמצעים כדי להיות יעיל ומועיל. עשה זאת בכל דרך המתאימה לאופייך, כשרונך ונטייתך."
"במקרים מסוימים עליך להיות אפילו אגרסיבי בשרותך. לעיתים אנשים הזקוקים לעזרה בטיפשות יסרבו לה. במקרים כאלה עשה את השירות הנחוץ למרות היסוסם."

"שירות הוא ' אהבה בהתגלותה ', ובשילוב רצון חיובי חזק לרווחה אוניברסלית, הופך שירות כזה לסוג האפקטיבי והנעלה ביותר. על יצירת זרם ויברציות מרפאות ומיטיבות, זה יתרום לרווחה הכללית בדרך עדינה במיוחד אם אתה משתמש בתפילה."
סוואמי שיבננדה בעצמו היה מאד אמפטי באמונתו בדבר יעילותה של תפילה כנה ואמיתית. הוא אמר פעם: "לתפילה יש השפעה עצומה. היא יכולה לעשות כל דבר אם נעשית בכנות. היא נשמעת ונענית מיידית. עשה זאת במאבק החיים היומי והבן את יעילותה הגבוהה. התפלל בכל דרך שתרצה. היה פשוט כילד. בלי ערמומיות או נוכלות. אז תשיג כל דבר."
כבר בהתחלה, סוואמי שיבננדה הלך בעקבות נטייתו הפנימית בהקשר לתרגול. הוא חיקה אף לא אחד בעניין זה. שרות היה חלק טבעי בהתנהלותו. הוא ניגש לעזרתם של החולים בהתלהבות ולהיטות. בשבילו העבודה הייתה תפילה ופולחן. מדיטציה עמוקה, סיגופים כמו צומות, עמידה במי נהר הגנגס הקרים בשעות הבוקר המוקדמות – כל אלה הוא שילב עם שרות יומי של החולים, הנזקקים, הקבצנים והסדהוס.
סמדהי – תודעה עילאית
כשסוואמי שיבננדה התקדם בתרגול המדיטציה הוא ויתר על אוכל, חברה ודיבור. הוא צלל עמוק יותר ויותר לסמדהי ושמר על התבודדות במשך ימים רבים בישיבה זקופה. חבריו הסדהוס היו מלאי פליאה – הם תהו ממה הוא עשוי. הוא לא הרשה לעצמו אפילו יום מנוחה.
"אני שם דגש על חיים פשוטים וחשיבה גבוהה, אוכל קל, לימוד עמוק, מדיטציה שקטה ותפילה בקביעות. אני אוהב להתבודד ושומר על שתיקה. אני לא אוהב חברה ושיחות בטלות. מהספרייה מוּנִי-קִי-רֶטִי בראם-אשראם אני נוהג לקחת ספרים, ומקדיש זמן ללימוד יומי. מנוחה והרפיה נותנים לי מספיק כח לתרגול אינטנסיבי. אני מסתובב עם אנשים קדושים אך אף פעם איני נכנס לויכוחים ודיונים. חקירה עצמית והתבוננות הם מדריכי. הקדשתי זמן למדיטציה ותרגלתי סוגים שונים של תרגילי יוגה בסדהנה שלי, והתנסויותיי כולן נמצאו בספרים רבים כעצות לשואפים רוחניים. זה היה מקובל אפילו למיסטיקנים גדולים לשמור את הידע הנדיר שלהם כסוד וללמד רק קומץ נבחרים, אבל אני מיד שלחתי את מחשבותיי והתנסויותיי בכדי לעזור לעולם ולנאבקים בחיפושם אחר האמת.
הסדהנה המקורית והבלתי רגילה של סוואמי שיבננדה הגיעה לשיאה בהתנסות האדירה של התמזגות עם האלוהי – המוחלט, להיות משוחרר אחת ולתמיד מכל הכבלים והמגבלות. כשנשאל על התכונות הבולטות של חייו הפנימיים אמר: "אני גורם למדיטציה עמוקה להיות מרכז הסדהנה שלי. אין לי הפרעות מבפנים או מבחוץ. זה מוביל לחוויה הגבוהה ביותר."
סוואמי שיבננדה נהג להחזיק פנקס קטן – "השוט" – בו רשם דברים שרצה לזכור. זה נותן רמז למשמעת האינטגראלית והאינטנסיבית אותה תרגל באותם ימים."יותר זמן (שמונה שעות) יש להקדיש למדיטציה, ומדיטציה בלבד, אפילו 12, 16 שעות ביום.לפעמים צריך לוותר אפילו על לימוד וטיפול רפואי לזמן מה – נקי רק מדיטציה." יש לנצל את החורף, זה הזמן הטוב ביותר למדיטציה, אמר.שיבננדה נהג לעזוב את הסְווָארְג אשראם המקום בו חי, למשך חודש או 15 יום, בלי להודיע לאיש. לקח שני בגדים ושמיכה אחת ונהג לנדוד לאורך גדות נהר הגנגס ולקבץ מזון בעוברו מבית לבית. באותה עת, לא דיבר עם אנשי הכפר אלא שמר על נדר השתיקה – מָאוּנַה.
כדי לשמור על תפקודי הגוף במצב בּריא, שיבננדה תרגל באופן יומי אסנות, פרניָאמה קרִיָיה ושיטות הָאתָא יוגה נוספות. בנוסף לכך הוסיף מעט אימון פיזי, בעיקר ריצה. בדרך כלל הוא הגיע למקום מבודד בסווארג אשראם, עבר את עקול הנהר ופתח בספרינט של מייל או שניים.
פרנימה סדירה – תרגול צורות שונות של שליטה בנשימה, נתנה לסוואמי שיבננדה אנרגיה עצומה, זיכרון פנומנאלי וקול בריא. זה גם עזר לו להביא ריפוי מהיר למטופליו החולים על ידי העברה של פְּרַנָה שָׁקְטִי לאיברים החולים. בתקופת הטָפָאס (תרגול אינטנסיבי) המאוחרת שלו, כשהפך למומחה באומנות הריפוי האנרגטי, שיבננדה תמיד התעקש לרחוץ ולעסות את רגליהם של החולים לאחר שסופקו התרופות.

שיבננדה הקפיד על שגרה אינטנסיבית, הוא נהג לקום מידי יום 4:00 בבוקר לעמוד במים הקפואים של נהר הגנגס הקדוש ולתרגל גָ'פּה – חזרה על מנטרה, עד לזריחה. רק לאחר שהיה מעלה את דמותה של התודעה האוניברסאלית ע"י השׁמשׁ ועובד אותה, היה מטפס אל מחוץ למים הקרים. חוזר לבִּקתַתוֹ וממשיך עם מדיטציה. בשעה תשע בבקר כשהיה יוצא כבר היו ממתינים לו חולים. לאחר שניגש אליהם הוא היה לוקח אמבטיה זריזה. אז היה מכסה את ראשו והולך לקְשֶטָאר – מקום בו חילקו אוכל, הוא הלך בדרך צדדית כדי להימנע מצפיפות ורכילות, וחזר עם הבְּהִיקְשָׁה (מזון שהתקבל בצדקה) שלו לאחר התעכבות מינימאלית, שוב בלי שיבחינו בו. גם כשהלך כך, שיבננדה העסיק את עצמו בג'פּה מנטאלית, או ברול פראניאמה.
בהשאירו את הבְּהִיקְשָׁה בקוּטִיר (בקתה) שלו, יצא לחלק מזון לסדהוס לאורך הלָקְשְמַן ג'וּלָה. אחרי שרות זה חזר לביתו בקוטיר וישב לאכול. אחרי הצהריים, היה נוהג לחצות את הנהר בסירה כדי להגיע לספריה של הרָאם אשראם. בתקופת המונסונים כשירד גשם ונהר הגנגס זרם בעוצמה, הסירות לא היו בשימוש ולכן נאלץ לעשות סיבוב גדול בהליכה דרך גשר הלָקְשְמַנְג'וּלַה. ביושבו שם, שיבננדה העמיק בספרים ורשם הערות. הוא שמר תמיד מילון לצידו בכדי להבין את משמעותן של מילים קשות. מבין הספרים הרבים שקרא המועדפים שלו היו ספרי האופנישדות, וִיוֶוקַה צ'וּדַמָנִי, הבּהָגַוַוד גִיתָה, שְׁרִימַד בּהָגָוַותָּם, יוגה וָסִישְּטְהָה והאָוָודְהוּטָה גִיתָה. לימוד וודנטה היה התענוג שלו. סוומי שיבננדה הקציב זמן במהלך היום כדי לרשום את מחשבותיו, רעיונות והתנסויות. כיוון שרוב הכסף שהיה לו ניתן לחולים, זה יצר מעט קשיים. הוא היה זקוק לנייר לרישום, והיה צריך לחפש בערימות של ניירות ומעטפות משומשים. לפעמים לא היה מספיק דיו, ולפעמים גם אם היה נייר ודיו הוא היה צריך לוותר על כתיבה אחרי רדת החשיכה, כי לא היה אור, חוסר שמן בפנס או גפרורים להדליק אותו.
פעם אחת תלמיד שאהב אותו נתן לשיבננדה 5 רופיות והתחנן לפניו שישתמש בהן כדי לקנות לעצמו חלב. לסוומי שיבננדה היו רעיונות שונים. הוא הרגיש שהכסף היה מתנה ישירה מאלוהים עצמו. הרשומות שלו חיכו ושיבננדה מיד השתמש בכסף כדי לרכוש מדפסת לעלון. שמו היה "בְּרָהמָה וִידְיָיה". הוא חולק לכל מי שהגיע אליו. הקוראים כל כך אהבו את העלון ואת רעיונותיו של סוומי שיבננדה, עודדו אותו לכתוב עוד ולתת יותר מרעיונותיו. הם אף התנדבו לעזור בהדפסת העלון. כל זה הוביל לחוברת שנייה "המטפיזיקה של האדם הפנימי", לחוברת שלישית ולרביעית.
סוומי שיבננדה לא הכיר אף מוציא לאור, אך הייתה לו דרך אצילית להוציא לאור את מאמריו המוקדמים. כשהיה כותב מאמר מעורר השראה, הוא היה שולח אותו למנהל משרד הדואר במדרס או בכלכתה, כשעל העטיפה מצוין "אלו המחשבות שעלו לי אתמול. אני חושב שהן מעוררות השראה. אז בבקשה אתה יכול לקחת אחד בשבילך ואת השאר להפיץ. הדפס כמה שאתה רוצה אך בבקשה שלח לי 100 עותקים". פעם אחת מנהל הדואר שלח 100 עותקים וציין "אני מעריץ את הביטחון שלך!" כששיבננדה הפך לידוע באופן נרחב יותר ויותר, מוציאים לאור חיפשו אותו. בימים בהם מחפשים רבים היוו איום לשגרת האימונים הרוחניים, הוא היה נעלם לעבר הרכסים הסלעיים לאורך נהר הגנגס וליערות העבותים שבהרים. נקודה חביבה עליו היתה סלע שהיה ממוקם כמעט באמצע הזרם החזק. ערבים רבים היה הולך לשם לתרגול המדיטציה שלו. הוא נהג להסתתר בגזרה הקעורה של הסלע, ואחרי השקיעה היה מתגנב בחזרה לקוטיר, לבקתה שלו.
המדיטציות של שיבננדה הפכו לאינטנסיביות מאוד. בהדרגה הוא הגדיל את הזמן היומי אותו הקדיש לתרגול מדיטציה. עם הזמן הוא תרגל שמונה שעות מדיטציה ביום…. וכשהגיע החורף תרגל שתים-עשרה ושש עשרה שעות. לזמן מה הוא ויתר אפילו על לימוד ושירות רפואי והקדיש את כל כולו למדיטציה. במדיטציה הוא חבץ את הכרתו. האמת החלה להתגשם.הביקורים היומיים לקְשֶטָר הפריעו לתרגול המדיטציה. על כן שיבננדה ארגן עם רשויות הקְשֶטָר שתהיה לו, פעם בארבעה-חמישה ימים, קצבה של רוֹטִיס אפוי (לחם). כל יום בזמן ארוחת הצהריים הוא פורר את הלחם היבש וטבל אותו במי נהר הגנגס, אכל את הפסטה וחזר בזריזות לתרגול המדיטציה. לא היה רגע מבוזבז בחייו של סוומי שיבננדה. הזמן היה יקר. אסור היה לבזבז אפילו דקה אחת. סוומי שיבננדה דבק ברוטינה יומית מוגדרת. תרגול זה הוא המליץ לאנשים בכל דרך בחיים, לבהירות מנטאלית, להסרת כל הפרעה ומכשול ולמציאת תכלית. רבים שפגשו את שיבננדה ובאו איתו במגע קיבלו השראה מדוגמתו ואימצו רוטינה זו לשימוש יעיל בזמן. אין ספק שדבר זה שינה את חייהם לטובה. שקדנות הביאה לתוצאות מדהימות בהתפתחות. סוומי שיבננדה הרגיש שעל הפרט לפתח את אותה גישה חסכנית בהקשר לזמן, כמו האדם הער שאומר "אוי ! זה עתה הפסדתי שעת זהב משובצת בשישים יהלומים". סוומי שיבננדה שם דגש רב על ניצול שימור וייעול הזמן דרך עבודה עם יומן – אשר קרא לו "יומן רוחני". הוא יפעל כמו "חיישן" אפקטיבי וישמור על גורם הזמן החמקמק מפני הגנבים – עצלות, חוסר תכלית, והשתהות. בהתייחס לאינספור היתרונות שבהחזקת יומן כזה, סוומי שיבננדה טען ש "אין אף חבר טוב ומורה נאמן מהיומן". הוא ילמד אותך את ערך הזמן ותהיה מסוגל לדעת כמה זמן אתה מקדיש למטרות בעלות ערך. אם תעבוד עם יומן יומי בצורה נכונה, לא תרצה לבזבז אפילו רגע אחד לשווא. רק אז תבין את ערך הזמן וכמה הוא חמקמק".
בעבודתו רבת החשיבות "דרכים בטוחות להצלחה בחיים" סוומי שיבננדה כותב, "הזמן הוא באמת מאוד יקר. הוא לעולם אינו חוזר. הוא מתגלגל קדימה במהירות עצומה. כשהפעמון מצלצל, זכור שהמוות מתקרב. כשהשעון מצלצל, היה מודע לכך שעוד שעה קוצצה מתוחלת חייך."החיים קצרים הזמן בורח. צמח! התעורר, הגשם את עצמך". זו אמרה תמציתית ששיבננדה אף פעם לא פספס להגיד לאלו שחיפשו את הדרכתו. לזה שאמר "מחר נפתח דף חדש" ענה שיבננדה "אל תגיד ככה, המחר הוא לשוטים, הוא לעולם לא יגיע. ימים, חודשים, שנים, אפילו חיים שלמים יחלפו. השתדל, עשה מאמץ בזה הרגע."
בתשיעי לספטמבר 1950, סוומי שיבננדה וקבוצת תלמידים יצאו לתיור בהודו וציילון בכדי להביא תקווה חדשה לחייהם של מיליונים. התיור היה "סֶוָוה יָטְרַה", מסע של שירות להפצת ידע רוחני, להפיץ את תהילת שם האלוהים, לעורר את ההמונים מנמנום הבורות וללמד את הדור הצעיר שיטות להשגת סטנדרטים גבוהים של בריאות, דרך תרגול של אסנות, פראנאיאמה וקְריוֹת יוגיות. שיבננדה רצה ליצור קשר אישי עם סטודנטים שהתכתבו איתו במשך שנים וצמאו לקבל ממנו הדרכה. הוא נהנה מכל רגע בשישים ואחד הימים האלו. במילותיו הוא "טבל שוב ושוב באוקיינוס הדבקות הרבה לאלוהים." הוא שמח מכל הלב שהכל-יכול נתן לו הזדמנות יקרה לשרת אותו ואת ילדיו במימוש התיור.
יום אחד בלבד לפני שהתחיל במסע מרישיקש, שיבננדה נכנס לשנתו השישים וארבע, אך הוא הרגיש כמו בן שלושים, היה לו כל כך הרבה חשק לחיים. הוא העריך את החיים כהזדמנות נדירה לשרת את האל. במהלך התיור, נסע הסוומי כ 20,000 קילומטר ברכבות, טיסה, אנייה, כרכרה עם סוסים ועגלה עם שוורים. הוא היה נוכח במפגשים ציבוריים, במסיבות עיתונאים, בשידורי רדיו, הגיע למקומות קדושים, והנחה מפגשי מדיטציה וסצנג אצל תלמידים קרובים. לכל מקום שהגיע הביא עימו אספקה של ספרות רוחנית לחלוקה חופשית. כמעט בכל תחנת רכבת הגיעו מאות אנשים לקבל ממנו דָרְשָן – לימוד, ובכל פעם שהרכבת עצרה התקיים סצנג וקירְטָן ברציף. עלונים ופליירים חולקו לקהל. סוומי שיבננדה התקבל בבכי ובשמחה על ידי הקהל, ולעתים קרובות רציף הרכבת הפך לאולם מדיטציה. הוא המשיך מיד להמטיר על מקבלי-פניו עצות ורעיונות רוחניים והיה שר את "שיר ההוראות". כך

הקהל חזר אחריו בהתלהבות. אז הוא אמר: "השיר הזה הוא לא רק בשביל לשיר. עליכם לתרגל את ההוראות. רק אז תבינו את התועלת. "בנאום הראשון שלו בציילון המערבית הפתיע סוומי שיבננדה באומרו "אתה מעריץ את מנורת השולחן החשמלית, האם למדת להעריץ את השמש המפיצה אור ביקום כולו? אתה מעריץ בקבוק של בושם צרפתי, האם למדת להעריץ את ניחוח הורד והיסמין? אתה מעריץ ציורים של ציירים ועבודות של אומנים, האם חשבת על יצירת המופת של האל, האדמה הזאת, שהיא רק חלק קטן של בריאתו? מהללים את אותו אדם שיש לו בריכה בבית, האם אתה יכול להלל ולשבח מספיק את האל על האוקיינוסים, האגמים והנהרות? אתה סוגד לפסל שמפסל דמויות באבן. אתה סוגד למדען על הידע השטחי שלו על פעילות הפנימית של האדם. חשוב על הבריאה במושלמת של אלוהים – האדם. האם כל המדענים בעולם יכולים ליצור אדם? האינטליגנציה שבאמצעותה מדענים המציאו כל כך הרבה דברים היא עצמה רק ניצוץ של המוחלט. האדם הוא טיפה באוקיינוס של תודעה. האגו שלו הוא נקודה באמת הבלתי מוגבלת של הקיום…."
לכל מקום שהלך, הדגיש את תמצית האחדות של כל הדתות. באחת מהתחנות סוומי שיבננדה קיבל חום גבוהה. התוכנית הייתה אמורה להתבטל. אך סוומי שיבננדה התעקש, "אנחנו חייבים להמשיך הלאה. התחילו עכשיו." כאשר הגיעו ליעדם החום של הסוומי נעלם. המסטר הסביר "זה היה חוסר המנוחה והדאגה של אלפי הדבקים שחיכו לי שהתממש אצלי כחום. עכשיו שאני ביניהם, אני חולק עם שמחתם והחום נעלם."

הפצת ידע
הנטייה לתת הייתה טבועה בו. כששיבננדה התקדם בתרגוליו הרוחניים, ונכנס עמוק יותר ויותר למכרה החכמה והידע הרוחני, הוא נהג לחלוק את עושרו הרוחני עם אחרים בשיחה, הרצאות, מכתבים, ומאמרים תקופתיים.
עולי רגל שפגשו את סוומי שיבננדה, החלו להתכתב איתו כשהגיעו לביתם. אחרים שקראו את מאמריו כתבו לו. סוומי שיבננדה ענה למכתבים אלה ונתן הדרכה רוחנית. הוא החשיב את מתנת הידע כמתנה הגדולה ביותר. בשל כך הרגיש שהוצאה לאור חשובה יותר מהבמה. מה שנשמע יכול להישכח תוך יום, אך לידע רשום תהיה תועלת ארוכת טווח. כל מי שכתב מכתב אליו מכתב או שלח מעט כסף קיבל איזשהו עלון או חוברת. לכל מקום ששיבננדה הגיע הוא דאג שתהיה חלוקת ספרות רוחנית בחינם. אך הוא לא היה מסופק לגמרי עם שיטת החלוקה הזו. עם גדילתה של החברה, הוא חש שמשהו צריך להישלח באופן סדיר למכותבים שלו. בספטמבר 1938 נולד ה "The Divine Life", המגזין החודשי של ה"חברה לחיים אלוהיים". אז ב 1939, פורסם הספר הראשון שלו "Practice of yoga Vol 1", שהודפס במדרס. במשך למעלה משני עשורים, סוומי שיבננדה השתמש בשירותים חיצוניים של בית דפוס להדפסת ספריו.
לאשרם הייתה הוצאת הספרים שהחלה לפעול, אך בתחילה לא הייתה אפשרות להתמודד עם כמות העבודה הדרושה. הפצת הידע הרוחני הייתה בעיניו כל כך חשובה, שגם בזמן שהיה משבר כלכלי באשרם סוומי שיבננדה סירב להאט את קצב העבודה של הוצאת הספרים. הוא היה מוכן לסגור את המטבח אבל לא את הוצאת הספרים. "אנחנו יכולים ללכת לקְשֵטָאר לחיות מנדבות" היה אומר, "אך נְיָאנַה יוגה חייבת להמשך".
המהירות שסוומי שיבננדה כתב ספרים הייתה פנומנאלית. בדרך כלל הוא עבד על שלשה ארבעה ספרים במקביל. בין הפרסום הראשון שלו בשנת 1939 ועד יום פטירתו, הוא כתב קרוב ל 300 ספרים. ספריו כוללים פרשנות על ה"בְּהָגָוַוד גִיתָה", עקרונות האופנישדות, ה"בְּרָהאמַה סוטרות", "סוטרות היוגה של פטאנג'לי", "סוטרות הבְּהקְטִי של נָארָאדַה" ספרים בנושא תרגול יוגה וודנטה, ומהדורות רבות בנושא בריאות וחוסן. כשנשאל איך הוא מוצא זמן לכתוב כל-כך הרבה בשגרת היום הדחוקה שלו, סוומי שיבננדה ענה לאחד מתלמידיו:
"אתה צריך להקציב שעה אחת לכל נושא בכל יום או בכל יומיים. אז אחרי שישה חודשים אתה תהיה מופתע מההתקדמות שעשית עם העבודה. קודם צריכה להיות מערכת או שיטה שמאורגת בהכרתך, אז הפעולה ממשיכה חלק".
לשיבננדה הייתה כתיבה קלה במיוחד. ללא מאמץ, משפטים הפכו לפסקאות, ופסקאות הפכו לדפים ודפים לספרים. לפעמים העובדים באשרם אחרו להחזיר את הרשומות שהופקדו בידיהם להדפסה. סוומי שיבננדה השתמש יותר ויותר בפנקסים. הוא שמר חלק בחדר הכתיבה וחלק במשרד, כך שתהיה לו אפשרות לכתוב בכל רגע. הוא החזיק כמה עטים מוכנים. הוא החזיק זוג משקפיים בחדר הכתיבה, זוג נוסף בשידה וזוג נוסף במשרד. כך לא יהיה בזבוז זמן בחיפוש אחריהם, העבודה הייתה בעלת חשיבות עליונה. הוא השתמש במספר פנסים, אחד ליד המיטה, אחד ליד שולחן הכתיבה, אחד ליד כיסא הנוח בו נהג לנוח. אפילו באמצע הלילה, אם מחשבה טובה הגיעה, היא הייתה חייבת להירשם מיד. אסור היה שתלך לאיבוד. לפעמים שיבננדה עשה את ההדפסה בעצמו.
הספר "דרכים מבטיחות להצלחה בחיים והגשמה עצמית" הודפס בידיו ישירות אל מכונת ההדפסה ללא דפי טיוטה. לשיבננדה, רגעי השראה לא התערבבו עם רגעי דיכאון. כל זה היה שרשרת של רגעי השראה בשבילו. הידע שלו נבע ממעיינו הפנימי. הקושי שלו היה שהוא לא מצא זמן לבטא את כל מחשבותיו. פעם אחת אמר לתלמידו "אני לא יכול להפסיק לכתוב. אני אכתוב עד שאיהפך לעיוור. אם אהיה עיוור אכתיב למישהו שיכתוב במקומי. כך אמשיך את משימתי להפצת ידע רוחני עד סוף ימי חיי."
שיבננדה לא שאף לשלמות דקדוקית או סטנדרטים גבוהים של כתיבה. דאגתו העיקרית הייתה להפיץ כמה שיותר ידע בכמה שפחות זמן. "אני מאמין בטובה רוחנית מקסימאלית לציבור בטווח זמן קצר." כתב לאחד מתלמידיו.
שיבננדה כתב כדי לשרת. העט היה הכלי שלו, והוא השתמש בו באהבה. לא היה לו ביקורת הוא רק שכנע בסבלנות. הוא כתב עם עומק רוחני כמו גם עם שכנוע אינטלקטואלי. הוא לא יצא נגד הגישה המדעית המודרנית של עידן החלל אלה פירש כתבים של קרישנה ופָּטַנְגַ'לי ברוח העידן והמדע. הוא השתמש בכל צורה של ביטוי ספרותי כדי להמחיש את זווית ראייתו לקורא. פיוט ודרמה, חיבור וכתיבה, סיפור ואלגוריה, משלים ופתגמים הוא אימץ כל מדיה בכדי להפיץ את הידע.
סגנונו היה בשפה פשוטה בשילוב פתגמים קצרים שמסבירים עקרונות. כתיבתו הייתה צלולה, מבריקה וטהורה כפלג הרים.
לשואף הרוחני הכן השואל "מה עלי לעשות? מתי לקום מחר בבקר?" ספריו של ספרי שיבננדה הם כמו מן היורד מן השמיים. הם היו מעשיים במאה אחוז.
בכל פעם יוסף קטע בנושא עד שהמאמר יושלם
המשך יבוא…
לאתר של THE DIVINE LIFE SOCIETY מיסודו של סוומי שיבננדה